ערבה נולדה ב־ 23 בינואר 1984 בבית החולים יוספטל באילת. בתם הבכורה לדליה ולדמי.
כעבור שנתיים, בשנת 1986, הצטרפה אחותה שיזף למשפחה.
כשהייתה בת שמונה עברה המשפחה בעקבות עבודתו של דמי ממושב חצבה שבערבה
לשנת מגורים בהונדורס, ולאחר מכן שבו לחצבה ומשם עברו למרכז הארץ והשתקעו
בבנימינה. מאז ילדותה בלטה ערבה בחוכמתה החדה, בנוכחותה וביופייה,
והייתה תמיד במרכז מבחינה חברתית.
עם הגיוס לצה"ל הצטרפה לצנחנים, חלק מגאווה משפחתית שהשתלבה לתוכה בטבעיות.
היא שרתה כמד"סניקית בצנחנים, ואף צעדה עם הלוחמים את מסע הכומתה המפרך
של 90 הקילומטרים.
לאחר שחרורה נסעה לטייל במזרח. אמה, דליה, הצטרפה אליה לקטע מהמסע בהודו
והגיעה אליה לניו דלהי עם חמין בוכרי שהכינה במיוחד לבקשתה.
בהמשך חזרה ערבה ללימודים אקדמיים בבאר שבע, שם השלימה תואר ראשון ושני
בהנדסת תעשייה וניהול ואף הייתה מתרגלת בצוות האקדמי.
לאחר סיום התואר עברה לתל אביב.
מהשחרור ולאורך שנים רבות התנדבה ערבה בקרן הצנחנים – מקום שהיה לה לבית שני.
היא ליוותה ילדים ונערים מתוך אהבה גדולה ותחושת זכות עמוקה לתת מעצמה.
מתוך פעילותה בקרן נולדו קשרים משמעותיים: שם פגשה את תידי ורז.
את רז הכירה לשיזף. ותידי חיבר בינה לבין יאיר.
אהבתם של ערבה ויאיר הובילה אותם לעלות לגמלא, שם בנו את ביתם.
בגמלא נולדו להם שלושת בניהם האהובים: איתן, נמרוד ויואל.
ערבה הפכה לחלק בלתי נפרד משבט ברין: ענת, ירון, עפרי, נילאני ודניאל ומשפחתו
שגרים מעבר לים.
היא השתלבה מיד בחיי הקהילה בגמלא כדמות משמעותית התורמת מכישוריה הרבים
ומאישיותה הכובשת.
ערבה עבדה והצטיינה בתפקידה כחברת הנהלה בנורדסון מדיקל. בשנת 2023 בחרה
לקחת הפסקה מהעבודה האינטנסיבית בכדי להקדיש את זמנה לביתה ולחלומות שלה.
היא התמסרה בכל ליבה לגידול הבנים ולחיי המשפחה.
למרבה הכאב, לא הספיקה לבלות עם המשפחה בבית ובטיולים בעולם כפי שקיוותה.
וכשנה לאחר פטירתו של דמי מסרטן – המחלה הארורה קטעה גם את תכניותיה.
אך גם בתוך ההתמודדות הקשה, ערבה לא נתנה לסרטן להכתיב את חייה.
היא המשיכה לנהל את הבית, לטייל, להיות נוכחת ומעורבת בכל פרט ופרט.
היא הייתה עטופה במשפחה אוהבת, בחברות קרובות ובקהילה שליוותה אותה ללא תנאי.
ערבה היא בת ואחות, רעיה ואם מסורה ואהובה, בעלת לב רחב וחכמה נדירה.
אור גדול בחייהם של כל מי שזכה להכיר אותה.
יהי זכרה ברוך.